ככל שירדנו בגובה הרגשתי שהמוח שלי חוזר לעבוד. אם זאת, הרגשתי מרוקן. בשונה מתחרויות סיבולת אחרות שעשיתי לאורך השנים, תחושת הריקנות שהרגשתי הפעם הייתה לא מוכרת. יותר כמו תחושת ריקון קוגניטיבית, קצת כמו 2 מבחנים רצופים בחדו”א. כנראה המאמץ הרב של הטיפוס והיפוקסיה לאורך הדרך גבתה מהגוף והראש הרבה. הירידה היתה חוויה משוגעת כשלעצמה. בעצם, יורדים בחזרה את כל הדרך שטיפסנו. מהר מאוד הבנתי שאני לא מצליח לייצר ריצה כמו שאני מכיר, הצעד היה שונה, הטכניקה הלכה לאיבוד, הריכוז והסבלנות (לאורך כל הירידה למטה נפלנו עשרות פעמים, אני במיוחד התרסקתי ללא הפסקה מה שפגע עוד יותר בביטחון ובטכניקה בירידה). התקדמנו בריצה מטה כאשר אני מכתיב את הקצב ויניב מאחורי מתעסק עם התנהלות החבל. כאשר הגענו חזרה לקיר האנכי אותו טיפסנו בעזרת אבטחה לחבל, השלג הקשיח והדחוס שהיה הבוקר הפך לשלג עיסתי, מחליק ועל גבול הבלתי אפשרי למעבר. התחברנו לחבל האבטחה בעזרת ערכת הויה פראטה והתחלנו תנועה לאורכו כאשר אחרי בערך 2 צעדים התנועה הפכה לנפילה חופשית של כמה מטרים במורד הקיר עד שנבלמנו על ידי העיגונים שנעשו לאורך החבל. הירידה הזו לאורך החבל היתה חוויה שלא אשכח לעולם, זה היה השילוב האולטימטיבי של אדרנלין, מהירות, בלאגן וצחוקים. לאחר מכן התנועה הפכה לאיטית כיוון שפשוט הייתי עייף ולא הצלחתי לרוץ מהר בחלקים הטכנים אשר היו מכוסים בשאריות שלג מחליק (את רובו החלקנו על התחת במגלשות קטנות שנוצרו על ידי הרצים שירדו לפנינו, ממש כמו המגלשות מים במימדיון – רק מהר יותר !).